שמי פנינה קליין, בת 49, נשואה ואמא לשלושה. כיום יועצת נדל"ן ברי/מקס בזיכרון יעקב, בכובע הנוסף שלי הפכתי תחביב לעסק אהוב בשם פנינה של תבלין – סדנאות בישול וארוחות קונספט הודי, כשהמטרה לתת לחוות את הטעמים, הריחות והצלילים של הודו הכי קרוב אליכם.
חולת דלקת מפרקים שגרונית כ- 9 שנים ופיברומיאלגיה כ- 8 שנים.
לאחר לידת ביתי הצעירה, בעקבות סיבוך לאחר הלידה, הגוף שלי היה עייף מאד, החלה ירידה דרסטית במשקל, חום, דלקות חוזרות ונשנות בדרכי השתן, התעלפויות לא ברורות…באותה תקופה הייתי בעלת צהרון שנפתח שנתיים קודם. הייתי חייבת לשמור על העסק, ולכן למרות כל איתותי הגוף, יומיים לאחר הלידה, מבלי להקשיב להם, חזרתי לעבוד עם הילדים. כמובן שהגוף היה חלש ונדבק מכל מחלות הילדים.
כבעלת עסק שהלקוחות שלו הם ילדים, פחדתי לספר שאני חולה, להראות שיש דברים שקשה לי לבצע, שלפעמים אני זקוקה לעזרה נוספת. הימים בהם הילדים שהו אצלי ימים ארוכים היו קשים מנשוא, אלו היו ימים שבהם פשוט התפרקתי.
ואז החלה מסכת בדיקות, בזכות רופאת המשפחה שלי, ששלחה אותי לבדיקות הנכונות, אובחנתי חודשים מעטים לאחר מכן כחולת מפרקים.
חזרנו, בעלי ואני מהראומטולוג עם אבחנה למחלה ששנינו לא הכרנו לפני, מחלה שנקשרה אצל שנינו כמחלה של זקנים, חקרנו את ד"ר גוגל, תוך כדי חיפושים מצאנו את הקבוצה של עמותת מפרקים צעירים. בעלי נכנס לקבוצה, צ'וטט עם הילי (יו"ר ומייסדת העמותה), שסיפרה לו שישנה קבוצת תמיכה בחיפה וכדאי שאלך לנסות להשתתף בה.
המפגש הראשון השאיר אותי המומה. נשאלתי איפה אני רואה את עצמי עם המחלה. ואני, באופטימיות האופיינית לי, עניתי שאני רואה את עצמי מצליחה להתגבר על הכל, ממשיכה הלאה במסלול חיי, התרופות אוטוטו יתחילו לעבוד ואני גם אחזור לרקוד.
נאמר לי שם שאני לא מציאותית, שאני חיה בעננים ועדיין לא נחתתי.
חזרתי בתחושה לא נוחה הביתה, אבל החלטתי לתת הזדמנות נוספת. וכך בזכות הקבוצה למדתי שאני לא לבד במערכה, שיש אנשים שמבינים אותי, בזכות עידודן של בנות הקבוצה, שהן היחידות שמבינות באמת שקשה לי פיזית, היחידות שבאמת ראו שקשה לי עם העבודה בצהרון, אזרתי אומץ וסגרתי את הצהרון.
מאילוץ הלכתי לנהל את הקייטנות והצהרונים של המתנ"ס, כנראה הפשטות של ללכת למשהו מוכר דחפה אותי לשם. העבודה הקשה פיזית וגם רגשית, בנוסף לאיבוד העצמאות שלי מוטטו נפשית.
לא הצלחתי להכיל את הכאב ואת חוסר היכולת לתפקד. בעזרת התמיכה של רופאת המשפחה והפסיכולוגית צלחתי את התקופה בחיים, בידיעה שאני מתעסקת בדברים שאני אוהבת ומתאימים ליכולות שלי. בלי להיכנס לסטרס מיותר.
היום אני יודעת שלחשוף את האמת, לספר שיש לי דלקת מפרקים, (ולא, זאת לא מחלה של זקנים), לספר על הפיברומיאלגיה, על הכאבים, שידעו בעבודה שבה אני עובדת כיום, כדי שיושיטו יד כשצריך, שידעו לא לדרוש דברים שהם מעבר למה שאני מסוגלת.
להקשיב לגוף ולא למשוך אותו עד קצה היכולת. לדעת לעצור כשצריך. לבקש עזרה. אוזן קשבת.
נ.ב. חזרתי לרקוד, רק בקצב שלי.
